כולנו אוהבים לנצח.
כולנו מתקשים להפסיד.
אבל מה קורה לנו בחיים האמתיים כשאנחנו מפסידים?
ומה קורה לילדים שלנו כשהם חווים הפסד?
ללמוד להפסיד הוא לא “נימוס יפה”, אלא מיומנות חברתית-רגשית מהותית שנבנית בהדרגה ואינה מובנת מאליה.
גם מבוגרים מתקשים בה. על אחת כמה וכמה ילדים.
כשאדם מפסיד משהו שחשוב לו – משחק, תפקיד, תשומת לב – עולים רגשות חזקים: אכזבה, תסכול, כעס, קנאה.
אצל ילדים, שהוויסות הרגשי שלהם עדיין בתהליך התפתחות, הרגשות הללו מתפרצים לעיתים בצורה חדה: בכי, כעס, פרישה מהמשחק, האשמת אחרים או קושי לפרגן למנצח.
לא פעם אנחנו, המבוגרים, מגיבים בפליאה:
“זה רק משחק… למה כל הדרמה?”
אבל עבור ילד – משחק הוא הרבה יותר ממשחק.
זהו מרחב שבו הוא בודק:
במובן הזה, כל משחק הוא מעבדה חברתית-רגשית.
לכן חשוב ללמד ילדים:
ילד שמצליח להשתתף במשחק, לשאת הפסד או ניצחון ולהישאר מחובר לקבוצה – רוכש כלי משמעותי ליצירת קשרים חברתיים יציבים לאורך החיים.
התרגול המשמעותי ביותר מתרחש בתוך חוויה בטוחה ומתווכת.
טיפים מעשיים ליישום בגן:
כאשר הילד חווה את הסיטואציה כחלק מ”הצגה לא אמיתית”, הוא יכול להתנסות, לטעות וללמוד – בלי שהחוויה תאיים עליו.
משחקים ייעודיים מאפשרים לתרגל זאת בצורה טבעית ומהנה, ובדרך גם מחזקים סבלנות, המתנה לתור, הקשבה להוראות, איפוק, שימת לב לפרטים וכבוד הדדי.
כי בסופו של דבר
מי שלומד להפסיד, לומד גם להישאר בקשר.
